פסק-דין בתיק עפ"ת 45078-06-11

השופט א' קיסרי:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (כב' השופט מ' גינות) מיום 13.6.11 בתיק ת"ד 1136-04, שלפיו הורשע המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירות לפי סעיפים 64 ו-40 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, והוטל עליו עונש של חמישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה למשך שמונה שנים ופסילת רישיון נהיגה על תנאי לתקופה של שנה למשך שלוש שנים.

ביום הדיון הודיענו בא כוחו של המערער שאף שניתנה החלטה לעכב את ביצוע עונש המאסר, חלף הפקדת ערבות, המערער בחר שלא להפקיד את הערבות והוא החל לרצות את עונשו, היינו עבודת שירות שהוטלה עליו, ובאותה עת הוא כבר היה קרוב לסיימה. עם זאת הוא עמד על כך שהערעור ישמע כשהוא מכוון הן כלפי ההרשעה והן כלפי עונש הפסילה.

רקע והליכים בבית משפט קמא

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט קמא נטען כי ביום 6.3.03 בשעה 16:30 בערך, נהג המערער ברכב משא מסוג מרצדס שמספר הרישוי שלו הוא 13-572-00 (" הרכב") בערערה, בדרך כורכר שבהמשכה צומת שממנה ניתן לפנות שמאלה לכיוון שכונת דהרת. באותה עת הלך בצומת, במרכז הדרך, הפעוט מוחמד שיח חליל (" המנוח") לכיוון בית משפחתו. ביציאה מהצומת פגעה חזית הרכב במנוח, ובהמשך הוא נפגע מהגלגל הימני האחורי של הרכב כאשר המערער ביצע פנייה שמאלה (" התאונה"). כתוצאה מהפגיעה מת המנוח.

המערער הואשם ברשלנות שגרמה למותו של המנוח, כיוון שהוא נהג ברכב ללא תשומת לב לנעשה בדרך, שהוא לא הבחין במנוח ופגע בו למרות שיכול היה להבחין בו, ושהוא נהג בחוסר אכפתיות, בחוסר זהירות ובקלות דעת.

המערער כפר בהאשמות שיוחסו לו .

מטעם המשיבה העידו על נסיבות התאונה בוחן תנועה משטרתי, רס"ר ד' גאטומה (" הבוחן") ועד ראייה, מר תא"כ (אשר מטעמי חשש לפגיעה בצנעת פרטיותו, כפי שיסתבר בהמשך, יכונה " העד" או " עד הראייה"). במהלך עדותו של הבוחן הוגשו מסמכים רבים, לרבות דו"ח בוחן תנועה על התאונה (ת/1), תרשים תאונת הדרכים (ת/2), תרשים שנערך על פי הצבעת עד הראייה (ת/3), מבחן שדה ראייה ברכב (ת/4), אמרת מערער שנגבתה באזהרה (ת/10) ואמרה נוספת שנגבתה מהמערער (ת/11).

עדות ההגנה היחידה הייתה זו של המערער.

בהכרעת הדין סקר בית המשפט קמא את העדויות והמוצגים שהובאו בפניו והרשיע את המערער בכל העבירות כפי שיוחסו לו בכתב האישום.

בית משפט קמא קבע כי המערער החנה את הרכב בדרך כורכר בסמוך לחצר ביתו של המנוח, על מנת למכור ירקות ופירות לתושבי השכונה. לאחר שאמו של המנוח סיימה את קניותיה מהמערער, הוא הכניס את הסחורה לרכב, הקיף את רכבו והתיישב בתא הנהג, והחל בנסיעה קדימה ומשהגיע לצומת פנה שמאלה.

בית משפט קמא קבע כי המערער פגע באמצעות רכבו במנוח וגרם למותו, וביסס זאת על קלטת השחזור (ת/17), על תוצאות הבדיקה הרפואית שנערכה למנוח (ת/18), על תעודת הפטירה (ת/19) ועל מסמכי נט"ן (ת/20). לאלה הצטרפה עדותה של אם המנוח (נ/1), וכן עדותו של עד הראייה. גם עדות המערער עצמו, שלפיה חש שעלה על משהו והבחין בעד שקרא לעברו שיעצור משום שדרס ילד, הוסיפה למשקל הראיות.

באשר למקום הימצאו של המנוח בזמן התאונה קבע בית משפט קמא כי הוא היה בצד ימין של דרך הכורכר בסמוך לצומת בדרכו לביתו, הנמצא מצדה השמאלי של הדרך. בית המשפט קבע זאת על פי עדותו של עד הראייה, למרות הסתירות הרבות בה, ועדותו זו מתיישבת עם עדות המערער עצמו.

באשר לשאלה אם יכול היה המערער להבחין במנוח קבע בית משפט קמא כי המערער לא הבחין בו עד לאחר הפגיעה, אף שיכול היה להבחין בו כאשר זה היה במרחק של כ-12 מ' מהרכב ושדה הראייה שלפניו היה פתוח. הוא דחה את גרסת המערער שלפיה המנוח נתלה בתחתית הרכב והמערער לא יכול היה להבחין בו. מנגד הוא קיבל את גרסת עד הראייה, שגם התיישבה עם גרסת המערער שלא הבחין במנוח, כי המערער לא עצר לפני הצומת על מנת להביט ימינה ושמאלה אלא המשיך בנסיעה ותוך כדי כך כתב או ספר כסף, ולא הסתכל על הדרך.

באשר למקום הפגיעה (האימפקט) הראשוני, בית משפט קמא אימץ את עדות הבוחן שלפיה הוא היה כ-12 מ' ממקום עצירת הרכב בדרך הכורכר, וקיבל את הסברו לכך שכתמי הדם על הכביש נמצאו במרחק 11 מ' מהצומת מאחר שהמנוח נתפס בתחתית הרכב ונגרר על ידו .

בהידרשו לשאלת הרשלנות קבע בית משפט קמא כי בנסיבות המפורטות לעיל היה על המערער להביט לכיוון הצומת בטרם עלה על רכבו או לאחר שהתיישב במושב הנהג ובטרם החל בנסיעה. הוא קבע כי היה על המערער לצפות אפשרות של סכנה מכל מקום בדרך, ומשלא צפה זאת, הרי שהתרשל. בית משפט קמא הדגיש כי גם אם המערער לא יכול היה להבחין במנוח עקב מגבלות שדה ראייה, הואיל והיה עליו להיות ער לאפשרות הימצאם של ילדים בדרך הכורכר וכן לאפשרות כי המנוח נמצא בסביבה, מחובתו היה לצפות שילד שלא נמצא בשדה הראייה עלול להימצא בדרך הכורכר שאליה יוצאים ילדים מחצרותיהם ומשחקים בה, והיה עליו להתאים נהיגתו לאפשרות זו, ומשלא עשה כן התרשל וגרם ברשלנותו לתאונה.

בגזר הדין ציין בית משפט קמא כי רשלנותו של המערער התבטאה בעיקר בכך שלא הבחין במנוח אף שיכול היה לעשות כן, ובכך שלא צפה את האפשרות להימצאם של ילדים בדרך הכורכר. עם זאת הוא התחשב לקולא בנסיבותיו האישיות של המערער, ובמיוחד במות רעייתו ובהיותו מטפל בחמישה ילדים. בהתחשב במכלול הנסיבות גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים כאמור.

עיקר טיעוני הצדדים

בהודעת הערעור ובטענותיו בפנינו טען המערער כלפי כל אחת מן הקביעות העובדתיות בפסק הדין.  הוא מלין על כך שבית משפט קמא ביסס את הכרעת דינו על ממצאיו של בוחן התנועה ועל עדות עד הראייה, וערעורו מופנה בעיקרו כלפי ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בהכרעת הדין.